אלף לבבות | דן צלקה
בטוב וברע | נערה אלונה פרנקל
אלי הירש | סמיוטיקה | ספרים

אלי הירש | מוזיקה חדשה, שירים, חרגול ועם עובד (מאי 2008).

קישורים לביקורות:   רוני סומק ב-:ynet ,   תמר משמר בבננות,
סבינה מסג בהארץ,   אלון אלטרס בהעיר,   נוית בראל ב-Time Out.

קול הג'אז הזה, אלון אלטרס, העיר 8.8.2008

ספרו של אלי הירש "מוזיקה חדשה" הוא ספר רב קסם. בימים שבהם השירה נשרכת אחרי הפרוזה, והוצאות הספרים נוהגות בה זלזול מופגן, הציב הירש יצירה בוטחת, עמוקה ומלאת יופי אל מול מבול ספרי הפרוזה המציפים את הקוראים הישראלים.

המוזיקה החדשה של הספר הזה נוצרת מהחיבור בין היסטוריה (של השירה ושל האומה), מיתולוגיה, ביוגרפיה והקשבה קפדנית לשירה כאמנות הקשורה אל המוזיקה, ולא רק אל המילה הכתובה. העברית של הירש בספר זה מהדהדת שירות רבות אחרות ומתיכה אותן למנגינות חדשות ומקוריות, אך כאלה שמרקד בהן עברן. ביאליק, אורי צבי וגרינברג (הלירי, לא הלאומני) פטררקה, שירת ימי הביניים ועוד צלילים ובני צלילים, והכל מתוך פרספקטיבה חדשה. השורות הבאות יכולות להדגים למשל את המהלך רב הקסם של הירש בספרו השלישי (עמ' 26): בפתיחת השיר הוא כותב: "הבעיה עם שירה/ זה שאין לה לאן לברוח/ היא תקועה בגרון/ כמו פסיכואנליטיקאי גרוע", ואילו בסיומו משתנה העברית לחלוטין, וכבר אינה דיבורית מיידית, אלא פיוטית, כמעט קרובה לשירת אצ"ג: "אל השחר החי המפציע/ ממצולות העבר ומתהום/ עתידכם המנוחש, הקורע/ את לבכם המרקד עירום" (עמ' 27).

החיבור בין המשלבים הלשוניים השונים, בין מצבים שונים של העברית, הוא שנותן לספר הזה בכל עמודיו את המקצב שלו, הוא שמוליך את הקריאה הסוחפת בשירים. זו שירה שפונה ללא הרף אל הקורא שלה, מעירה אותו מקריאתו האדישה ומחזירה לו את האמון בשירה כדבר רלוונטי לחיו. שירת הירש אינה עומדת בצד מבוישת ומחכה שהאקדמיה המנומנמת תיתן לה טרמפ אל הנצח הספרותי. "בני זונות אולי תתחילו לשיר/ במקום לגמגם את הגימגומים שלכם/ בני זונות (בלי הבדל מין)/ תפסיקו סוף סוף לגמגם ותתחילו לשיר" (עמ' 22-23). ואם הקורא לא התעורר דיו, הירש מבהיר באיזו שירה מדובר, ובאיזה קורא הוא מעוניין: "והרי זה כל האדם: להזיז/ שלא יתקע שם (בטעות)/ המטאטא של מלאך המוות שהוא (כידוע) הרבה פחות נעים מהקנה (החלול)/ שלילית אמנו עקרה מגרונה כשמתה". רבות דובר בשנים האחרונות על שירה פוליטית ועל האפקטיביות שלה. בספר הזה מציע הירש מודל משלו לשירה כזאת. החיבור של הפוליטי בספר הזה אינו אל המישור החברתי אלא אל הביוגרפיה. זו אהבת הארץ הנולדת מתוך האהבה שלנו ליקירינו, ולא מתוך אהבה אל פיסת הקרקע או הרעיון הציוני (אלי הירש אינו סולד סולד ממנו כלל וכלל, לפחות לא בשירים האלה). "ואני רוצה מולדת,/ אז אני חושב על ילדותי/ מחפש בה מולדת ומוצא/ עקבות צללים שנדדו הרחק". ושוב, כמו שקורה לא אחת ב"מוזיקה חדשה", האמירה המשמעותית נשמרת לשורות החותמות את השיר וגורמת לנו להרהר בקשר בין לידה לבין מולדת, ולפיכך בין היסטוריה לביוגרפיה הפרטית של האדם: "ואומר לעצמי: משונה, שלושה/ דורות של השתקעות במקום הזה,/ של מיתות ולידות, צרות ושמחות,/ ועדיין אין לי מולדת" (עמ' 108-109).

"מוזיקה חדשה" אינו רק ספר של הקשבה לחומרי הנפש; הוא גם ספר של הסתכלות אינטימית. יש בו שירים שהם דיאלוג מפעים בין משורר לבין ציורים וציירים האהובים עליו. ב"טיול בשלושה" (1997), ספרו הקודם של הירש, ההתמודדות היתה עם גדולי ציירי הרנסנס. הפעם המבט הוא ביתי, קאמרי, והציירים הישראלים (לביא, גרבוז, ליטבינובסקי, שטרייכמן) התלויים בחדר האורחים של המשורר הם המוליכים את המבט האינטימי שלו ושלנו: "בקיר המקרר תלוי/ ציורון של רפי לביא. בארבע פינות הציור/ כתב הצייר: אלי./ ובציור - גרניום מעל, ראש, כרגיל, מתחת ובאמצע הדובה הגדולה על צילום מתנ"ך דורה" (עמ' 98).

אלה שירי התבוננות ושירי ידידות כאחד. ההתבוננות לעיתים משועשעת, אך נקודת המבט הקבועה היא מן הבית החוצה. המשורר, בשיר משעשע במיוחד, מודה לחברת הביטוח אליהו על כך שהקימה את בית אליהו, כביכול כדי לפרסם את שמו של המשורר ברבים. המהלך שהוא עושה בשיר הזה מפתיע משום שלכאורה מדובר בשיר אירוני, וכך אומר הירש על בית אליהו: "מגדלו גבוה/ מדירתי פי עשר/ וממנו שירי מגביה/ לרקיעיה של תל אביב:/ הם בונים מגדלי עזריאלי לפרסם שמותיהם ברבים/ ואני באור כוכבים/ הוגה מתת אהבים/ ליפתי - לרינת" (עמ' 105).

במילים אחרות, שועי הארץ בונים מגדלים וראשם בשמים, והמשוררים, עוד מימיהם של דנטה ופטררקה, משתמשים בשירה כדי להציע נצח לאהובתם. היא המוזה, היא המוזיקה, היא זו המניעה באהבתה את השראתו של המשורר.

הספר של אלי הירש אינו ספר צנוע. זו שירה המנסה להקיף את החיים ואת התרבות והולכת בגדולות. שם הספר, שיהיה מי שיאמר שהוא יומרני, הוא מדויק. יש להירש מוזיקה חדשה להציע, ויש למודל השירה שלו את היכולת להתמודד גם עם פרוזה משובחת משום שיש לו יכולת מוזיקלית, יכולת התבוננות והקשבה לתנועות המעודנות של חיי הזולת.

נוית בראל | "הבעיה עם שירה זה שאין לאן לברוח"
על ספר השירים החדש מאת אלי הירש

אלי הירש נמנה על קבוצה שאני קוראת לה "משוררים משוכללים". כישורי כתיבת השירה שלו מלוטשים ומהוקצעים כשל מקצוען אמיתי, והוא מהנדס את שיריו בקומפוזיציות מחושבות, בתיפורים ובגימורים מעודנים, במחשבה רבה תחילה. "מוזיקה חדשה", ספר השירים השלישי שלו בסך הכל (הירש, יליד 1962, פעיל כמשורר מאז אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת), אינו ספר שירה של אבחות רגש מתפרצות, או של נסיונות הבעה, או של פעלולים בצלילי המלים ובלשון השיר. זהו ספר שירה מיומנת, משופשפת, מכוונת אל קורא ומתכוונת אל יצירת רשמים מדויקים. המשורר הוא מתרגם, עורך ספרותי (של ספריו האחרונים של דן צלקה ז"ל ושל ספרי המקור בהוצאת "חרגול"), מבקר שירה (בעל הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות" בשם "אלי הירש קורא שירה") ומנחה סדנאות כתיבת שירה. כזה ש"יודע מה הוא עושה" כשהוא מתיישב לכתוב שירים.

הספר כולל עשרה שערים, מספר גדול מאוד יחסית לספרוני שירה עברית דקיקים שרואים אור בדרך כלל, ואת הקריאה בו ניתן להמשיל לנסיעה מהירה ותזזיתית בלפחות שלושה נתיבים שונים בבת אחת: הנתיב הראשון הוא נתיב השירה הנכתבת והמושרת לדורותיה. הירש מנסח את קולו האישי תוך כדי התייחסות לבליל של קולות משוררים אחרים מן ההיסטוריה של השירה העברית והכללית: משולמית האוהבת ממגילת שיר השירים, דרך יהודה הלוי, או המשורר האנגלי המטפיזי בן המאה ה-16 ג'ון דן, וגם ביאליק וגולדברג ועד אמיר גלבוע. משוררי העבר הם עבור הירש סבים של ממש שהורישו לו צלילים, והוא כמו מזמין את אחיו המשוררים בהווה לכתוב מתוך תודעה של חוליה בשרשרת: "מַעְיַן עֲלוּמִים גָּנוּז/ בִּמְצוּקֵי השירה העברית/ מִצְאוּ את כֶּרֶךְ שירָיו//[...] וְאוֹרָם הטהור השופע/ כְּאור שִׁבְעַת הימים/ יזרים בעורקֵי רוּחֲכֵם חיים חדשים" ("מזמור שבעת הימים", עמ' 159). כאן מתגלה הירש העורך והמורה לכתיבה. הוא אינו מאמין, למשל, בדיבורים על שירה אינדיבידואליסטית: "כי שירה מִתָּמִיד היתה/ שירו של יחיד הרבים/ ושירם של רבים היחיד/ שירת הגרון המשותף" ("שירת היחיד" עמ' 36). בשיר אחר הוא מתריס בפני מי שהוא מכנה "חובבי התרבות", ו"חסידי המוסר": "בני זונות אולי תתחילו לשיר/ במקום לגמגם את הגמגומים המגומגמים שלכם" ("תרועה", עמ' 22).

הנתיב השני שנסלל לאורך הספר הוא הנתיב האישי-ביוגרפי, ובו מנגן הירש מזמורי פרידה וזיכרון לסבתו ציפורה ולידידו הסופר דן צלקה. כשהירש כותב על סבתו הוא מתיחס להגירה וציונות, לחלומות ושברם: "וסבָתי התגלגלה עם בת ובלי בעל/ מחדר לחדר, עד שהקימה בית//[...] ועכשו נֶכְדָּהּ מקונן/ על צרות של ערבים/ במקום לברך על התושיה/ של כובשי המולדת" ("אלוהים" עמ' 110). לצלקה הירש כותב מזמורי תהילה מפי קורא מעריץ: "לדן צלקה אשורר/ לְאביר מְכִתוֹת הַזֹּהַר/ שרוחו התעברה לשירה/ וילדה לה את מוזת הפרוזה" ("תהום כחול" עמ' 126).

הנתיב השלישי שמתווה הספר הוא נתיב רומנטי, שבו מזמֵן הירש מוזות להשמיע את קולו, תוך שהוא מצהיר כי הטה אוזן לזמרת הכוכבים, לא פחות, והעתיק לעברית שירים מ"שפת נוגה" שהיא, לדבריו, שפה של מזמורים מושרים. בשירים הללו עוסק הירש בהוויה המשוררית ובהליכי כתיבת שירה, שמצטיירים אצלו כפנטסטיים וקסומים: "כְּשֶׁלִבִּי נִפְעָר לְשׁוֹרֵר/ רַגְלַי נִתָּקוֹת מֵהַקַּרְקַע/ ציפורים מנידוֹת לי זנב/ בנות אַלְמָוֶת נָדוֹת בִּמְשׁוֹטָן" ("רוח הים" עמ' 88). לא זו בלבד שהספר עמוס שירים מבחינה מספרית, הוא גם מעמיס מטענים תרבותיים רבים, אולי רבים מכדי יכולת הנשיאה של קורא המחפש לו שירים להתרגש מהם בספר שירה חדש ולאמצם אל לבו. גם כשהירש מזמן את הקורא אל ביתו, הוא עושה זאת דרך תאור הציורים התלויים בחדרים השונים: "בחדר האורחים תלוי/ גרבוז משנות השישים,"; "שניים של גלעדי/ תלויים מעל למחשב."; "בקיר המקרר תלוי/ ציורון של רפי לביא" וכן הלאה ("מחווה לטיול ישן" עמ' 96). הירש מרחיק את המרחב האינטימי ששיר עשוי לסמן בין הקורא לבין הדובר אליו, ומנסה לקרב את הקורא אליו דרך מכנים תרבותיים משותפים. מתוך איזכור הציורים הוא מגיע אל חלונות הבית, מתוכם אל הדימויים החזותיים של העיר שבחוץ (שלטים על בניינים, פרחי בּוֹהִינְיָה), ואז שוב אל מלאכת הכתיבה.

מעשה הכתיבה נדמה כאן כַּלֵּב התמאטי של הספר. כאשר השירים עוסקים באנשים, הם עוסקים בכתיבה על אנשים אלו. כאשר הם עוסקים באהבה, הם מתרכזים בכתיבה על האהבה. שיריו של הירש נקראים בקלות יחסית. הם ממלאים את ייעודם המזמורי ומתגלֶה ברובם קצב חופשי, פשוט ונגיש. עם זאת, קורא שיבקש שירים שמסתכנים בייצור תמונת רנטגן של נפש לנוכח הקורא עשוי להישאר בלתי מסופק למקרא "מוזיקה חדשה". את זאת הוא יוכל למצוא דווקא בספרי ביכורים של משוררים כגון אלי אליהו ויעקב ביטון, המייצרים שירים של חישוף ישיר והנצמדים אל העולם-ממש, בניגוד לעולם השיר.


   אמרו לדודי | מוזיקה חדשה, שער ראשון: רחם הלילה


     על העטיפה: עבודה מאת גיל מרקו שני
     באדיבות אוסף פרטי. תודה לגלריה גבעון.
     עיצוב העטיפה והספר: תמיר להב־רדלמסר
     אלי הירש | מוזיקה חדשה, שירים, מאי 2008